האמן ג'ורג' קונדו מספר על 5 העטיפות שיצר לאלבום החדש של קניה ווסט
אגב, בכל הטקסטים שקראתי עד עכשיו - והיו כמה מוצלחים - היה חסר דיון בדיאלקטיקה בין המוזיקה לפרסונה התרבותית. יחסי הגומלין האלו מתקיימים לכל אורך היסטוריית הפופ: כיצד האייקוניות של קניה משתקפת ומופיעה בקונטקסט המוזיקלי; בסאונד, במילים, בשירים עצמם. איל רוב לפחות ניסה לסמן את מכת התוף כחתימת האוטר והכוח המאפשר של המוזיקה, אבל ללא עיסוק ממשי ברעש האמנותי - מערכת הכריזה של האמן לתרבות - אין משמעות לכל המסביב. יותר מזה, המסביב מונצח כך כדבר עצמו. נוצר היפוך: 140 התווים של חשבון הטוויטר ההיפראקטיבי קודמים לנראטיב של הביט. מה עם: על מה לעזאזל הוא שר, ואיך? מה מאפשרות לו המודולציות הווקאליות? היכן ממוקמת הדרמה בצייטגייסט האמוציונלי של המאה ה-21? משונה שב’אלבום השנה של 2010’, כפי שהוגדר כבר לא מעט פעמים, המוזיקה היא הדבר הכי פחות מדובר
NO IDEA what this says but it links to me and Nitsuh so I’m SURE IT’S RIGHT.
(Source: viablog)
